מלון פאר דוד - אחים סלמה בע"מ נ' קריית שמונה ואח'

החלטה

מונחת לפני בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף.

נימוקי המבקשת בבקשתה:

על פי הנטען בבקשה דין התביעה דחייה על הסף בהתאם להוראת תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (יקראו להלן: "התקנות"), בשל התיישנות עילתה ו/או שיהוי שחל בהגשתה.

העובדות העומדות בבסיס הבקשה הן אלה:

כנגד המבקשת הוגש ביום 3.7.11, על ידי המשיבה 1 (תיקרא להלן : "המשיבה"), כתב תביעה שבמסגרתו עתרה המשיבה לחיוב המבקשת לשלם לה את הסך של 1,200,000 ₪.

בבסיס התביעה הכספית הנ"ל עומדת טענת המשיבה לפיה עבודות תשתית שביצעה המבקשת בכביש שמספרו 90, הסבו לה נזקים כספיים כבירים בגינם חייבת המבקשת לשלם למשיבה את הפיצוי הנטען.

נטען גם במסגרת התביעה, כפי שמאשרת זאת המבקשת בבקשתה (סעיף 2 שם), כי המבקשת והנתבעות עמה בכתב התביעה (משיבות 2 ו- 3 שבכותרת), הפרו התחייבות שקיבלו על עצמן להכשיר מגרש חנייה בצידו המערבי של אולם האירועים אותו מפעילה המשיבה, לרווחת באי האולם.

משאין חולק כי העבודות נשוא התביעה - שהן פרוייקט לסלילת כביש עוקף קרית שמונה – הידוע ככביש 90, בוצעו במהלך השנים 2002-2003, ומשנטען על ידי המשיבה בכתב תביעתה ובחוות הדעת שהוגשה מטעמה, כי הנזקים שנגרמו למשיבה הם תוצאה ישירה של הרחבת הכביש והגבהתו, הרי שעילת התביעה קמה עם ביצוע העבודות בכביש 90 הנ"ל, בשנים 2002-2003 ואך ברי כי מאז ביצוען ועד להגשת התביעה, כך לטענת המבקשת, חלפו מעל ל- 7 שנים. בנסיבות אלו, עילת התביעה התיישנה במלואה ודינה להידחות על הסף.

לחילופין בלבד, עתרה המבקשת בבקשתה לדחיית התביעה על הסף בטענת שיהוי.

נימוקי המשיבה בתגובתה לבקשה:

המשיבה, בתגובתה לבקשה התנגדה לבקשה ועתרה לדחייתה. בתגובתה הנ"ל לא ביקשה המשיבה לחלוק על מועד ביצוע עבודות הסלילה בכביש 90 הנ"ל (במהלך שנת 2003 לטענתה), ברם, נטען על ידה כי עובר לתחילת ביצוען של עבודת הסלילה, פנו נציגיה של המבקשת למנהלי המשיבה, למען תאפשר זו האחרונה העתקת החומה המפרידה בין אולם האירועים שבבעלותה לבין כביש 90 – העתקה שנועדה לאפשר ביצוע עבודות בשטח אולם האירועים.

משנודע למשיבה כי הרחוב הממוקם מצפון לאולם האירועים עתיד להיחסם וכתוצאה מכך תיסגר גישה מרכזית לאולם האירועים ולחניית רכביהם של באי האולם, הביעה המשיבה התנגדותה לעבודות סלילת הכביש בסמוך לשטחה.

או אז, בעקבות התנגדותה הנ"ל של המשיבה, החל להתנהל בין המשיבה לבין המבקשת משא ומתן שמטרתו בחינת דרכים שיאפשרו הרחבתו של כביש 90. המשא ומתן האמור צלח בסיועם של גורמים מסויימים, והסתיים בפשרה שבמסגרתה ניתן מענה לנושא החנייה של באי האולם. בהתאם לפתרון האמור, הוכשרה חנייה ציבורית בצדו המערבי של אולם השמחות, מעברו השני של הכביש, למען תשרת בין היתר את מוזמני אולם האירועים, לשביעות רצונם של מנהלי המשיבה. בין מגרש החנייה האמור לבין אולם הארועים סומן מעבר חצייה לצורך שמירה על בטיחותם של הולכי הרגל העושים דרכם מרכבם החונה במגרש החנייה לבין אולם האירועים.

אליבא דמשיבה, ככל שהפשרה האמורה שבהתאם לה פעלו בעלי הדין במשך שנים רבות, היתה נמשכת, תביעתה (של המשיבה), לא היתה באה לאוויר העולם, אלא שבמהלך שנת 2010, באופן חד צדדי ומפתיע וללא התראה מוקדמת נמחק בן לילה מעבר החצייה המשרת את אורחי אולם האירועים, ולא זו אף זו, גדר ברזל גבוהת קומה הוצבה במקום וחצצה בין אולם האירועים לבין מגרש החנייה. כתוצאה מכך, נשללה האפשרות של אורחי האולם לעשות שימוש במגרש החנייה שבצדו המערבי של האולם ואויינו ההסכמות שהושגו בין הצדדים שבעקבותיהן התאפשרה סלילתו של כביש 90.

בנסיבות המתוארות לעיל, כך טענה המשיבה, ברי כי הנזק שנגרם למשיבה ובגינו הגישה תביעתה, התגלה רק בחודש 11/10 ובמועד זה התחילה ונולדה עילת התביעה.

לחילופין, טענה המשיבה לתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולחילופי חילופין נטען לתחולת הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

מטעמה של המבקשת הוגשה תשובה לתגובה ובעקבותיה של זו שבה המשיבה והגישה תגובה נוספת מטעמה (כך וללא רשות, יש לציין).

בעקבות הגשתם של כל אלה ולאחר עיון היטב בנימוקים שהובאו במסגרתם ובכתבי טענות הצדדים, שוכנעתי כי אין ממש בטענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת ובפרק שלהלן אפרט את עיקר הנימוקים שהביאוני למסקנה דלעיל.

דיון והכרעה: